פסק-דין בתיק תא"ק 156733-09

תמצית טענות התובע:

תביעה כספית, שהוגשה בסדר דין מקוצר, לתשלום שכר טרחה בסך של 55,351 ש"ח.

התובע טוען, כי הנתבעת שכרה את שירותיו המשפטיים, במסגרתם יוצגה בין היתר בהליכים בפני בית המשפט המחוזי ובפני בית המשפט לענייני משפחה, פעל ככונס נכסים, טיפל בהשכרת הדירה (ברחוב ישראל גלילי 6/16, בתל אביב, להלן: " הדירה") וייצג אותה בהליכי המכר של הדירה.

הצדדים ערכו ביניהם הסכם שכר טרחה, הנושא תאריך 17/08/09 (נספח ה' לכתב התביעה (להלן: " הסכם שכר הטרחה") לפיו, על הנתבעת לשאת בתשלום הסך של 10,000$ בתוספת מע"מ וכן בתשלום הסך של 7,500 ש"ח ובסך הכל סך של 55,351 ש"ח, נכון למועד הגשת התביעה.  

עוד טוען התובע, כי חובתה של הנתבעת לשאת בתשלום שכר הטרחה, נובעת גם מהסכם המכר מיום 08/01/09 (נספח ו' לכתב התביעה, להלן: " הסכם המכר"), שם נקבע, כי מתוך חשבון הנאמנות, יועבר לתובע, על חשבון שכר הטרחה, סך של 40,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

תמצית טענות הנתבעת:

הנתבעת, בהגנתה מאשרת כי שכרה את שירותיו של התובע, אך לטענתה, אין היא צריכה לשאת בתשלום שכר טרחתו. לשיטתה, חלקו הארי של הסכום הנתבע בסך של 10,000$ אינו עומד לחובתה, לאחר שהתובע, עורך הדין, שייצג אותה בהליכים המשפטיים, לא עמד בחובותיו המקצועיות וגרם לה, לטענתה, לנזקים כלכליים, המוערכים על ידה בסך של 226,994 ש"ח. ביחס לחלק הסכום הנתבע בסך של 7,500 ש"ח, טוענת הנתבעת כי בהתאם להסכם שכר הטרחה, אמור היה סכום זה להשתלם לתובע באופן ישיר, על ידי מי שהיה בן זוגה טרם גירושיה (להלן: " הגרוש"). לדבריה, לא החזיקה בסכום זה, לא במישרין ולא בעקיפין.

דיון והכרעה

הנזקים להם טוענת הנתבעת, מתייחסים להפסד שנגרם לה, לדבריה, במכירת חלק דירתה, באמצעות התובע.

על פרטי השתלשלות הדברים שמעתי מפיה, בעדותה ועיקרי הדברים מובאים להלן:

הנתבעת טוענת, כי התובע מונה ביום 03/04/06 יחד עם עו"ד הוברמן (שייצג את הגרוש) לשמש ככונס נכסים מטעם בית המשפט לצורך רישום הדירה על שמה ועל שם גרושה (מוצג 14 לתצהיר התובע). ביום 17/08/08 קיבלה מאת התובע טיוטת הסכם מכר (מוצג ד' לתצהיר הנתבעת) לפיה, היתה אמורה למכור את הדירה, יחד גם גרושה, לזוג צרויה (להלן: " הרוכשים"), בתמורה לסך של 2,925,000 ש"ח. שעה שהגיעו כל הצדדים לחתום על ההסכם, במשרדו של התובע, הודיעו הרוכשים, כך לטענת הנתבעת, כי אין בכוונתם לחתום על ההסכם הואיל והתברר להם, כי הדירה טרם נרשמה על שם המוכרים (הם הנתבעת והגרוש, להלן: " המוכרים"). לטענתה של הנתבעת, הרוכשים ביקשו להפחית את מחיר הדירה בשל אי רישומה לסך של 2,550,000 ש"ח. היינו, הפחתה של 375,000 ש"ח  מההצעה המקורית. מכאן, כי נזקה של הנתבעת עומד על הסך של 187,500 ש"ח (מחצית ההפרש). בשלב זה, ולאור ההפסד הכספי, הודיעה הנתבעת לתובע, כי איננה מעוניינת עוד בייצוגו ושכרה את שירותיו של עו"ד אולפינר, שייצג אותה בחתימת ההסכם ביום 08/01/09.

בעניין זה אישר התובע, כי נוצר עיכוב במכירת הדירה, בשל אי השלמת רישום הזכויות על שם הנתבעת והגרוש. אלא שלדבריו, רישום הזכויות שהיה סבוך לכשעצמו, נדחה רק בשל קשיי הנתבעת לעמוד בעלויות מימון הרישום ולכן, המשיך התובע לטפל בהליכי המכר והרישום, ללא כל טענות מצד הנתבעת. לגרסתו של התובע, לא קיים קשר בין מעשיו לבין ההפחתה במחיר הדירה.

אם קיימת זיקה בין השיהוי לבין התמורה המופחתת שהושגה, הרי זו נובעת מהתנהלותה של הנתבעת עצמה, שלא הבינה את חשיבות רישום הזכויות על שמה מלכתחילה ולא גייסה את המימון הנדרש. 

אכן, מינוי התובע ככונס לשם רישום הזכויות נעשה בשנת 2006 (מוצג 14 לתצהיר התובע) וטענת הנתבעת, לפיה לא הושלמו הליכי רישום הזכויות לפי החלטת בית המשפט על ידי כונסי הנכסים, שנתמנו לשם כך, ביניהם התובע בעצמו, לא הופרכה. למעשה, טענה זו הוכחה וראה לעניין זה מוצג 14 לתצהיר התובע.

עם זאת, חומר הראיות שהוצג לפני, אינו מאפשר הכרעה לטובת צד זה או אחר. מכל מקום, סבורני, כי אין די בעצם קיומו של הפרש במחיר כדי לקבוע את אחריותו של התובע לפער, שכן גורמיו עשויים להיות שונים ומגוונים. מן המפורסמות הוא, כי אנשים בהליכי משא ומתן נוטים לשנות עמדות ביחס למחירי הנכסים הנמכרים, על-פי עקרונות של היצע וביקוש.

בין מוצג ד' (מיום 17/08/08), שבו נקוב מחיר של 2,925,000 ש"ח, לבין החתימה בפועל (ביום 08/01/09), חלפו כחמישה חודשים. אין לדעת מה התרחש בתקופה זו.

בכל מקרה, אם סברה הנתבעת כי התובע מתרשל במילוי תפקידו ככונס נכסים, היה עליה לפנות לבית המשפט שמינהו ולעתור למתן הוראות. מהלך כזה לא נעשה על ידי הנתבעת.

גרסתו של התובע, לפיה הנתבעת השתהתה, עולה בקנה אחד עם שתיקתה לאורך כל התקופה - הן זו שעד לעריכת הטיוטה הראשונה והן זו שבין הטיוטה הראשונה לבין החתימה על ההסכם במוצג 29 (לתצהיר התובע).

נזכור בהקשר זה, כי הנטל הנקודתי בנושא השתהות הנתבעת, כמוהו כ"הודאה והדחה", כך שהנטל הראשוני לפחות, הוא על הנתבעת ולא על התובע. נוסיף לכך את הימנעותה של הנתבעת מלזמן לעדות את הרוכשים, שעדותם לעניין הפערים במחיר הדירה הנה מכרעת וחשובה ונגיע למסקנה, כי הנתבעת נכשלה בהוכחת גרסתה.